הגיגים של סוף יום
עברו 12 ימי חסימה בפייסבוק, נותרו ממחר עוד 17 יום ואני מודה שזה קשה. לראות פוסטים בפייסבוק בלי יכולת להגיב או לעשות לייק, להבטיח לעצמי להשלים פערים אחרי שתשתחרר החסימה, אבל במציאות כמו שאנחנו חיים בה אי אפשר אפילו לדעת מה יהיה עוד דקה אז מה יש לי לחשוב על מה יהיה בעוד 17 יום ויותר?
מהטוויטר שוב מתחיל להימאס לי ואני שוב מרגישה שאין עם מי לדבר. אפילו אנשים שלרגע חשבתי שמודעים קצת מעבר, אני מוצאת את עצמי מתווכחת איתם וויכוחים ארוכים וחסרי תועלת ותכלית, עד שבסוף מפסיקה להגיב. כמובן שלא כי השתכנעתי אלא כי זה נראה לי חסר טעם ובעיקר מתיש. במיוחד אנשים שנדמה להם שהתעוררו ממשיכים להתיש עם דיסאינפורמציה ולערבב אמת עם שקר. זאת לצד הזומבים המוחלטים שמאמינים לממסד גם עכשיו ורואים בי מפיצת מחלות ורוצחת כי ככה אמר הוד קדושתו החלוק הלבן.
וכמובן יש את הממסדיים, או אלה שאני חושדת בהם ככאלה. שמעודדים הפגנות או תרומות לכל מיני עמותות שכביכול נלחמות בממסד.
לפני כמה ימים גם כתבתי כאן על הציוץ שמישהי העלתה באוטובוס בלי מחסום פה עם הציוץ: "זדיינו אתם והמסכות שלכם". באותו זמן תמכתי בה וגם שיתפתי את הציוץ, אבל אחרי יום-יומיים התפרסמה כתבה ב-YNET על ה"תופעה" הזאת של אנשים שמצטלמים בתחבורה ציבורית בלי מחסומי פה ומעודדים אחרים לנהוג כמותם, וזה הוריד לי את האסימון שלפחות חלק מאלה שעושים זאת, הם סוכני כאוס, כאשר המטרה שלהם היא להגביר את הכאוס והסכסוך בין הזומבים שמאמינים לממסד לבין ה"ערים" שמודעים להונאה. הרי ידוע שכאוס זאת המטרה שלהם.
ובהמשך גם היו עוד ציוצים עם אותו משפט בדיוק, מה שמעלה אצלי את החשד שגם היא סוכנת כאוס.
זאת הסיבה שהפייסבוק חסר לי, כי אמנם גם זה אתר ממסדי וגם שם יש סוכנים או סתם זומבים אבל שם זה מרגיש לי יותר מסודר, יש לי אפשרות למנוע מאנשים שאינם בחברים שלי להגיב, יש לי אפשרות להחליט איזה פוסטים כולם יראו ואיזה יישארו "לחברים בלבד" ובעיקר יש שם אנשים מסויימים שמודעים קצת מעבר לעניין הונאת הקורונה.
ובטוויטר אני בכל זאת ממשיכה כי שוב, אני לא יכולה במשך שבועות ארוכים לדבר רק לעצמי, כלומר לכתוב כאן בבלוג שלדעתי אף אחד מלבדי לא קורא. (ושוב, אם אני טועה ומישהו בכל זאת קורא את זה, אשמח אם תגיבו כדי שאדע שאתם קוראים).
בחסימה הקודמת שלי בפייסבוק, כאשר פתחתי טוויטר לראשונה, עבדתי ממש קשה כדי להביא עוקבים לפרופיל, ע"י כך שהתאמצתי להגיב בכל מקום אפשרי ולחפש אנשים לעקוב אחריהם. עכשיו אני כבר פחות מתאמצת. איכשהו קצת התעייפתי.
אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.