שיחה דמיונית איתי בגיל 15
פברואר 1, 2022 בשעה 5:13 PM,
אין תגובות
אני: היי נטע הצעירה, התגעגעתי אלייךבת 15: באמת התגעגעת? לא חשבתי שתתגעגעי. אני מתה מפחד פה. אזעקות, נפילות טילים, אנחנו יושבים בחדרים אטומים, מפחדים כל פעם שהפעם זה יהיה כימי.
אני: כן, אני זוכרת שאת פוחדת, אבל זה ממש שטויות. לא תהיה באמת מתקפה כימית, הם סתם מלחיצים, זאת מלחמה פסיכולוגית, כפי שבטח כבר שמעת.
בת 15: כן, כל הזמן אומרים שזאת מלחמה פסיכולוגית. אז אני רואה ששרדת ונשארת בחיים.
אני: כן, אבל היום אני גם מבינה כמה הטילים האלה שעכשיו את פוחדת מהם, זה ממש שטויות לעומת מה שיש היום.
בת 15: באמת? מה קורה אצלך?
אני: ברבות השנים היו כבר התקפות יותר מפחידות של החמאס עלינו. והיום ממציאים לנו מגיפה כדי להפחיד ולשלוט עלינו עוד יותר.
בת 15: ממציאים מגיפה? מה זאת אומרת?
אני: כן, יש הונאה כלל עולמית, רוב האנשים מאמינים שיש מגיפה בינלאומית שמאיימת על האנושות. אנשים וילדים נאלצים לחסום את איברי הנשימה שלהם בכל מקום ציבורי. כבר סגרו אותנו בסגרים, כביכול כדי להגן עלינו, אבל זה רק לצורך שליטה. משדלים אותנו להזריק לגוף חומר רעיל מאוד שהם קוראים לו חיסון, שכביכול מגן מפני המגיפה הדמיונית, הרבה אנשים וילדים מתים מהתקפי לב אחרי זריקות הרעל, אבל בתקשורת מספרים לנו שאין קשר והמאמינים מאשימים אותנו, המעט שמבינים באמת מה קורה כאן.
בת 15: וואו, אני ממש לא רוצה להגיע לשם.
אני: מבינה, אבל אין ברירה אחרת.