שיחה דמיונית איתי בגיל 15
בת 15: באמת התגעגעת? לא חשבתי שתתגעגעי. אני מתה מפחד פה. אזעקות, נפילות טילים, אנחנו יושבים בחדרים אטומים, מפחדים כל פעם שהפעם זה יהיה כימי.
אני: כן, אני זוכרת שאת פוחדת, אבל זה ממש שטויות. לא תהיה באמת מתקפה כימית, הם סתם מלחיצים, זאת מלחמה פסיכולוגית, כפי שבטח כבר שמעת.
בת 15: כן, כל הזמן אומרים שזאת מלחמה פסיכולוגית. אז אני רואה ששרדת ונשארת בחיים.
אני: כן, אבל היום אני גם מבינה כמה הטילים האלה שעכשיו את פוחדת מהם, זה ממש שטויות לעומת מה שיש היום.
בת 15: באמת? מה קורה אצלך?
אני: ברבות השנים היו כבר התקפות יותר מפחידות של החמאס עלינו. והיום ממציאים לנו מגיפה כדי להפחיד ולשלוט עלינו עוד יותר.
בת 15: ממציאים מגיפה? מה זאת אומרת?
אני: כן, יש הונאה כלל עולמית, רוב האנשים מאמינים שיש מגיפה בינלאומית שמאיימת על האנושות. אנשים וילדים נאלצים לחסום את איברי הנשימה שלהם בכל מקום ציבורי. כבר סגרו אותנו בסגרים, כביכול כדי להגן עלינו, אבל זה רק לצורך שליטה. משדלים אותנו להזריק לגוף חומר רעיל מאוד שהם קוראים לו חיסון, שכביכול מגן מפני המגיפה הדמיונית, הרבה אנשים וילדים מתים מהתקפי לב אחרי זריקות הרעל, אבל בתקשורת מספרים לנו שאין קשר והמאמינים מאשימים אותנו, המעט שמבינים באמת מה קורה כאן.
בת 15: וואו, אני ממש לא רוצה להגיע לשם.
אני: מבינה, אבל אין ברירה אחרת.
עוד הגיגים
בפוסטים האחרונים כתבתי על תהליך ההרזיה שלי ועל זה שקניתי מכשיר שקילה חדש. כתבתי שאותו מכשיר שקילה גם הראה לי משקל של 181 כמו המכשיר הישן. אבל כל החודש הזה ניסיתי לפענח את התעלומה איך זה שזה המשקל שלי כי אני ממש לא נראית כך, ואנשים ששוקלים הרבה פחות מזה, נראים כפול ממני בהשמנה.
רק אתמול בבוקר סוף סוף הבנתי: ראיתי שעל הצג במשקל יש את האותיות lb וכשבדקתי באינטרנט מה זה, הבנתי שזה סימון לליברה, כלומר פאונד. המשקל היה פשוט מכוון על ליברות ולא על קילוגרמים ולכן הראה לי משקל לא הגיוני כזה. אחר כך מצאתי באינטרנט מחשבון שממיר ליברות לקילוגרמים ולפי זה הבנתי שהמשקל ההתחלתי שלי היה 82 קילו ועכשיו 80, כלומר סה"כ ירדתי 2 קילו בחודש, שזה הישג לא רע. כמובן שגם הבנתי אחר כך איך לכוון את המכשיר לקילו ומעכשיו הוא באמת שוקל אותי לפי קילוגרמים ולא לפי ליברות. העיקר שאני יודעת עכשיו שאמנם אני במצב של השמנה אבל לא השמנה כזאת נוראית כפי שחשבתי. אני כן ממשיכה בתהליך אבל במתינות ובלי לחץ.
מה שכן, ואני בטוחה שגם על זה כבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי כאן, אני די מתגעגעת לפורום "לרזות בראש אחר", שכתבתי בו בעבר הרחוק, לפני למעלה מ-10 שנים, שדגל בהקשבה לנפש ולא בשיטה של דיאטות כמו ספירת קלוריות, איסורים וכו'. בקבוצות שאני נמצאת בהן בפייסבוק יש יותר מידי גישה של דיאטות, שואלים על תפריטים וכו' ואני לא ממש מוצאת את עצמי שם.
אם כי האמת, אני לא בטוחה שנכון להיום הייתי מוצאת את עצמי גם בפורום כמו "לרזות בראש אחר", הרי נכון להיום מה שהביא אותי להשמנה זה המודעות לאן העולם הולך, והמחשבה שבעולם כזה אני לא רוצה לחיות, ומכאן להפסיק לשמור על תזונה נכונה וכו' ואז גם השמנה. אבל אני יודעת שאני במיעוט והרוב המכריע של האנשים אשכרה מאמינים שיש מגיפה, לכן גם בפורום כזה אני לא חושבת שהייתי מוצאת את עצמי.
והאמת שהמחשבות האלו, שהביאו אותי להשמנה, עדיין קיימות, עדיין הפחד הזה ממה שעוד הולך להיות, וחוסר הרצון לחיות ולהגיע לשם. אז שוב זה הזמן לענות לעצמי בכך שהרי אין מצב שאתאבד, אני לא מסוגלת לפגוע בעצמי עד כדי מוות, וההשמנה בינתיים רק גורמת לי לכאבים פיזיים, גם אם זאת לא השמנה כזאת נוראית כמו שחשבתי, עדיין יש התכווצויות שרירים ולחץ על איזור האגן וחבל שאסבול בגלל הרשעים ששולטים בעולם.
ולגבי החרדות, אולי באמת שבתאי צודק ומה שאני צריכה להגיד לעצמי זה שאם התעוררתי זה לא סתם, יש לזה סיבה ויש לי כאן תפקיד במאבק.
אני רק צריכה למצוא דרך להתגבר על הפחדים, תחילה על הפחדים היומיומיים כמו להיכנס לחנויות בלי מסיכה ובהמשך גם לדעת לפעול עם כל מה שלא יהיה.
הלוואי שבסוף האנושות תנצח.
עוד מחשבות על תהליך ההרזיה
בינתיים גם ירדתי יפה במשקל במשך שבוע, המספרים אמנם לא מדוייקים אבל יש ירידה של בין 600 ל-800 גרם בשבוע שזה הישג לא רע בכלל.
מה שכן, יש לי לפעמים לבטים לגבי האופן שבו אני עושה את זה. קורה הרבה פעמים שנגיד אני אוכלת בצהריים ואז אני כבר לא רעבה גם עד 17:00 ואז אני מתלבטת אם להתחיל את הצום כבר באותו שלב ובעצם להאריך אותו או לאכול בכל זאת. יש פחד שאם אאריך את הצום אז אהיה רעבה בהמשך והמטרה היא לא להגיע למצב של רעב. אז עד עכשיו יצא שכן אכלתי בין 17:00 ל-18:00 בערב גם כשלא הייתי רעבה, כדי לא להרגיש רעב במהלך הצום, אבל לפעמים אני מאריכה את הצום מהבוקר, כלומר מתחילה לאכול ב-11:00 או ב-12:00 כי אני לא רעבה עד אז.
אבל אז קורה שבלילה עדיין הקיבה מלאה וזה קצת מציק, למרות שעברו 5 או 6 שעות מאז האכילה.
אולי הפתרון לזה הוא לא לאכול אם אני לא רעבה ומקסימום אם במהלך הצום ארגיש תחושת רעב, אשבור את הצום. אני ממש לא רוצה שזה יהפוך למשטר, אלא לתהליך בריא של הקשבה לגוף ולנפש אז נראה לי שזה הפתרון.
לגבי פעילות גופנית, בימים האחרונים עשיתי את אותו מסלול הליכה שהייתי עושה בעבר, לפני שהתחלתי להסתגר בבית, אבל עכשיו הכושר הגופני שלי ירד וכשאני עושה בבוקר את אותו מסלול הליכה, אחר כך אני עייפה במשך כל היום כך שבקושי יש לי כוח לעשות משהו. מצד אחד זה טוב שאני מתעייפת כי זה גם עוזר לי לישון יותר טוב בלילה. מצד שני קשה לי להביא את עצמי לבשל לעצמי וכך למשל לפני יומיים קרה שהזמנתי סושי ממסעדה כי לא היה לי כוח לבשל לעצמי אוכל. מצד שני אתמול כן בישלתי למרות העייפות כי אי אפשר כל יום להזמין ממסעדות.
אז היום נחתי ולא יצאתי להליכות. אולי כדאי לקצר בינתיים את מסלולי ההליכה עד שאחזור בהדרגה לכושר.
עוד מחשבות לגבי קבוצות ופורומים בנושא הרזיה למיניהם: הצטרפתי לקבוצות פייסבוק בנושא צום לסירוגין אבל למרות שהשיטה אינה דיאטה (כי אין הגבלה באוכל או בקלוריות אלא רק בשעות האכילה), רוב חברי הקבוצה הם בראש של דיאטה, שאלות כמו האם מותר לאכול שעועית או אם לשים סוכרזית בתה/קפה וכו'. לא מתחברת לגישה של דיאטות. ניסיתי גם לכתוב בפורום "דיאטות ואורח חיים בריא" וקיבלתי שם תגובת הרצאה על כמה שהשיטה הזאת לא טובה, מי שכתבה לי שם כתבה דברים לא נכונים, כמו שהצום גורם לי לאכול הרבה בשעות האכילה, דבר שכאמור לא נכון, אני בפועל אוכלת אותו דבר כמו קודם ואף פחות מזה ולא מרגישה רעב. הצורך לאכול בערב לקראת סוף הצום לא נובע מרעב פיזי אלא מקטע פסיכולוגי של פחד מרעב, גם אם בפועל הרעב לא קיים.
אני ממש מתגעגעת לפורום שהייתי בו בעבר הרחוק שנקרא "לרזות בראש אחר", פורום בגישה של לקחת בחשבון גם את הנפש בתהליך ולא רק להיצמד לדיאטות כאלו או אחרות. אבל הפורום נסגר לפני שנים רבות וכבר לא קיים היום והאמת היא שגם אם היה קיים, לא בטוח שהייתי מוצאת את עצמי בו.
כך שבסופו של יום יש לי רק את עצמי לסמוך על עצמי בתהליך הזה, אני הרי מכירה את הגוף שלי הכי טוב ויודעת איך הוא פועל.
וכשאני חושבת על זה.. אולי התהליך הזה שאעשה לבד יגרום לי גם לסמוך על עצמי ולהאמין בעצמי גם בתחומים אחרים.
על תהליך ההרזיה ושאר מחשבות
בפוסט האחרון כתבתי על ההחלטה שלי להתחיל ב"דיאטת" 16/8. אני כותבת "דיאטה" במרכאות כי זה לא ממש דיאטה, כי אין הגבלה של קלוריות או מזונות אלא רק בחלון זמן האכילה, פשוט לא מוצאת לזה שם אחר. אולי תהליך הרזיה זה שם יותר מתאים.
בינתיים אני ממשיכה עם זה, והשבוע קניתי מכשיר שקילה חדש. הסיבה שקניתי מכשיר שקילה היא כי חשבתי שמכשיר השקילה (האנלוגי) שיש לי בבית מקולקל. לא האמנתי שהמשקל שהוא מראה לי זה המשקל האמיתי.
אבל כשמכשיר השקילה החדש (הדיגיטלי) הגיע לפתח ביתי ומיד כאשר הבנתי איך משתמשים בו עליתי עליו וגם הוא הראה לי את אותו משקל, עם כל ההלם והתדהמה, אני מבינה שזה אכן המשקל. 181 ק"ג בבוקר, בעת צום על קיבה ריקה.
בחיים לא חשבתי שאגיע אי פעם למשקל כזה קיצוני, אבל זה כמובן גם לא מפתיע. אחרי הרבה זמן של הסתגרות בבית והיעדר מוחלט של פעילות גופנית + אכילה רגשית, מציאת נחמה באוכל והרבה, אז סה"כ זה הגיוני.
אבל כדי שהתהליך הזה לא יהפוך באמת לעוד סתם דיאטה וכדי להתמיד בתהליך בצורה בריאה אני צריכה להזכיר לעצמי קודם מה הביא אותי למצב הזה ובעיקר למה החלטתי "לחשב מסלול מחדש" וכן להתחיל בתהליך.
אז ההשמנה התחילה ב-5 שנים האחרונות מאז שאני מודעת לקטסטרופה שהעולם נמצא בו ולאן הוא הולך והמחשבה שבעולם כזה אני לא רוצה לחיות. ממש פחד להגיע ל"פתרון הסופי". מעדיפה למות לפני שזה יקרה. ואם בעולם כזה אני לא רוצה לחיות, אז אין טעם לשמור על הבריאות ועדיף להינות מההנאות שעוד קיימות, וביניהן אוכל.
התשובה שאני מנסה לתת לעצמי על כך היא שהרי יש סיבה לכך שהתעוררתי, ואם התעוררתי, החובה המוסרית שלי היא להעביר את הידע הלאה ולעשות כל שביכולתי כדי להילחם. זאת הקרמה שלי. הייאוש והחרדות וההזנחה של הגוף שלי הם הניצחון של הרשעים ואני צריכה למצוא דרך להתחזק נפשית אל מול כל מה שלא יבוא.
מה שגרם לי להתחיל לחשוב על שינוי וכן לרדת במשקל הוא שהתחלתי לסבול מכאבי שרירים וכאבים באיזור האגן ואני יודעת שזה קשור להשמנה. בנוסף גם סובלת מחוסר אנרגיה ועייפות. למשל לפני שבועיים וחצי אחרי עבודות בית קלות מאוד הרגשתי עייפות כאילו מי יודע מה עשיתי. חוויתי את זה גם לפני מספר חודשים כאשר עשיתי הליכה קצרה של בערך 20 דקות והתעייפתי ממנה כמו אחרי מסע אלונקות.
כל הדברים האלה הם לא פיירים כלפי הגוף שלי, הרוע השולט בעולם הוא לא סיבה להתעלל בגוף שלי.
מעבר לזה, אם כבר הזכרתי קרמה, אז על פי חוק הקרמה יש זמן מסוים שבו יגיע זמני למות ולי אין שליטה על זה. לכן זה חסר טעם להמשיך בתהליך של התאבדות איטית. ואם כבר להמשיך לחיות, אז לחיות בגוף ונפש בריאים, עד כמה שניתן בעולם המטורף הזה.
דיאטת 16/8
אבל עם הזמן אני מרגישה את הנזקים, בעיקר במשקל אבל לא רק. אני מתחילה להרגיש כאבי שרירים, וכאבים באיזור האגן, האיזור שעבר טראומה לפני כ-7 שנים, הניתוח שעברתי אז ועכשיו כשאני מעמיסה עליו את המשקל, בנוסף לבעיות עיכול, זה נותן את אותותיו. זאת בנוסף לתחושות של עייפות וחוסר אנרגיה.
אז למרות החרדות מכל מה שעומד לקרות, בכל זאת אני לא רוצה להעניש את עצמי ואת הגוף שלי ומה שלא יהיה, לאן שלא נגיע, אולי כן כדאי להגיע עם נפש וגוף בריאים. לגבי הנפש אני לא יודעת מה לעשות, איך להתגבר על הפחדים וללמוד לסמוך על עצמי. אז בינתיים אני מתחילה עם הגוף.
מפה לשם שמעתי על דיאטת 16/8. דיאטת צום לסירוגין. לפיה יש טווח של 8 שעות ביום בהן אני אוכלת מה שאני רוצה, ובשאר 16 שעות היממה אני בצום (מלבד שתיית מים).
הסיבה שלדעתי הדיאטה הזאת יכולה להתאים לי היא כי אני בעצם אף פעם לא אוכלת מתוך רעב, כלומר כמעט אף פעם לא קורה שאני מרגישה רעב, גם אחרי שעות רבות של היעדר אכילה וגם כי כמו שקורה הרבה פעמים, בלילות האחרונים קרה שאחרי שאכלתי בסמוך לשינה, האוכל הכביד עליי בלילה והקשה עליי לישון. אז החלטתי להחליט שמשעה מסויימת בערב אני לא אוכלת כדי שגם הגוף יישן בלילה. וכך החלטתי על דיאטת 16/8.
בינתיים היום אני ביום הראשון של הדיאטה הזאת. השעה עכשיו 22:46 ולא אכלתי מאז השעה 18:00. לא מרגישה רעב אבל שמתי לב שזה קצת מכניס אותי לסטרס, עצם הצום, כאילו מעין פחד מהרעב. אבל זה בטח רק עניין של הרגל והסתגלות. בעניין הסטרס אני אומרת לעצמי שזה לא שאני הולכת להמנע מאוכל למשך זמן רב, כולה 16 שעות ביממה ומחר אני שוב אוכל ובינתיים נשאר רק להרפות ולהירגע.
כדי להימנע מאכילה רגשית אשתדל לעשות דברים אחרים כמו לשמוע מוזיקה או לצאת להליכה בזמנים שמזג האוויר מאפשר.
אני מאמינה שבסוף אצליח.
בדידות
היום אחותי שלחה לי הודעה במסנג'ר בפייסבוק שאבא ואחותי הגדולה לא מפסיקים לשגע אותה שתדבר איתי, כי אני לא עובדת ולא רוצה לעבוד והם דואגים וכו' אבל מה שבאמת מפחיד זה שאחותי הגדולה גם רוצה לשלוח לי "עזרה" פסיכיאטרית. היא אשכרה מתייחסת אליי כאל חולת נפש וזה מפחיד כי מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעשות. היא עוד עלולה גם להביא אותי לאשפוז בכפייה.
אחרי וויכוח ארוך עם אחותי הצעירה והאהובה, בסוף התקשרתי לאבא שלי כדי להגיד לו שיפסיק לשגע אותה. כואב לי שהם ככה משגעים אותה ועוד יותר כואב לי שהיא אמרה שאני חושבת רק על עצמי ולא אכפת לי שהיא לא תדבר עם אבא בחיים וזה כל כך לא נכון. עצוב שאין לה מושג כמה היא חשובה לי, מאז ומעולם היא האדם היקר לי ביותר בעולם וזה לא השתנה בעקבות הקונטרולה, אולי אפילו ההיפך. כי דווקא היא למרות שלא מודעת למצב, אני עדיין יכולה לדבר איתה והיא לא משגעת אותי כמו אבא שלי ואחותי הגדולה ובטח שלא רוצה להביא לי "עזרה" פסיכיאטרית. לכן כאב לי גם על מה שהיה היום, שסוג של הסתכסכתי איתה, בזמן שאני חושבת שבלעדיה באמת אין לי שום טעם לחיים.
מעבר לעניין המשפחתי, הבדידות הזאת מורגשת גם באופן כללי, עכשיו כשאני חסומה בפייסבוק, ומהטוויטר מתחיל להימאס לי, יותר מדי שטויות נכתבות שם ע"י אנשים כביכול ערים. נכון שגם בפייסבוק זה קורה אבל שם לפחות יש כמה אנשים שמודעים קצת מעבר וחוץ מזה יש שם באופן יחסי יותר פרטיות, למשל יש שם אפשרות להגדיר פוסט לחברים בלבד, או שגם אם הפוסט ציבורי יש אפשרות להגדיר שרק חברים יוכלו להגיב עליו וגם אפשרות למחוק תגובות לא ראויות. בטוויטר הכל פרוץ והכל מבולגן.
חוסר היכולת הזה לעשות בפייסבוק לייקים, להגיב, לשתף, גם כן גורם לתחושה של בדידות. זה גם מחיר שאני משלמת על תגובות לזומבים. שוב אני מבטיחה לעצמי לא להגיב יותר לזומבים אצל אחרים. יש אנשים שאצלם גם בפייסבוק הכל פרוץ, מאפשרים לכולם להגיב, לא מוחקים תגובות, גם לא את המגעילות ביותר. אם זאת ההתנהלות שלהם אז שיהיה ככה אבל אני לא מגיבה אצלם.
תמיד אני מפחדת מתביעות דיבה, אבל אצלי 30 ימי חסימה בפייסבוק זה עונש מספיק.
נותרו עוד 9 ימים ממחר עד לשחרור החסימה. אשתדל לעבור את זה עם ניצול מירבי וטוב של הזמן הזה.
אחרי שבועיים של חסימה בפייסבוק
עברו שבועיים ומחר זה יהיה בדיוק חצי מהזמן שעבר ושנותר. (15 יום).
בהמשך לפוסט הקודם, בלית ברירה אני ממשיכה להיות פעילה בטוויטר, כי לשתוק זאת לא אופציה מבחינתי. אבל לאט לאט יורדים לי מספר האנשים שאני עוקבת אחריהם, מספר שלא היה גדול מלכתחילה. ככל שאני עוקבת אני מתייאשת יותר.
בפוסט הקודם כאן כתבתי על אותה בחורה שהצטלמה באוטובוס בלי "מסיכה" וכתבה: "זדיינו אתם עם המסיכות שלכם". כתבתי על החשד שלי שמדובר בסוכנת כאוס. היום בבוקר, איך שאני פותחת את הפיד עולים לי ציוצים של סיינטולוגים ואני לא מבינה מאיפה זה בא. אחר כך התברר שאותה אחת היא סיינטולוגית מוצהרת, מצהירה על כך בגלוי בתיאור שלה את עצמה בפרופיל. אז כמובן שמיד חסמתי אותה.
וגם, לא חשבתי שאעשה זאת אבל אתמול חסמתי גם את אותה גולשת שבהתחלה תמכתי בה וחשבתי שהיא באמת מה"ערים", אחרי שרשור ארוך של ציוצים גזעניים ושנאה נגד יהודים, שלשיטתה היהודים הם אלה ששולטים בעולם ורוצים להנחיל את הדת שלהם על כולם. לא עזר כמה שניסיתי להסביר לה שהיא מתבלבלת בין יהדות לשבתאות. היא המשיכה לכתוב שטויות נגד היהודים, והפעם זה גם ממש כאב. לא זו בלבד שבני השטן ששולטים בנו רודפים את היהודים וטובחים בהם בראש ובראשונה לפני שהם עושים זאת לבני שאר העמים, הם גם מפיצים שנאה ליהודים גם בקרב אלה שלכאורה התעוררו. זה גם מזכיר לי את קבוצת הפייסבוק שהייתי חברה בה בעבר, קבוצת הכמטריילס הבינלאומית, שהייתה בה הרבה שנאה ליהודים, כי גם הם, שכביכול התעוררו, לא הבינו שיש הבדל בין ציונים ליהודים. עד כדי כך מצליח להם עם השנאה הזאת.
ואמנם לצערי אני לא יודעת כמעט כלום על השורשים שלי, אבל אני כן יודעת שלשואה יש השפעה אישית גם על המשפחה שלי, אני יודעת גם על בני משפחה שלי שנספו ולא זכיתי להכיר, למשל דוד, אח גדול של אבא שלי. הרבה שנים חשבתי שאחיו התאום תמיד היה אחיו היחיד ורק לפני מספר שנים נודע לי שהיה לו גם אח גדול יותר שנספה בשואה. וגם הסבתא רבתא שלי ובטח עוד. ואז באה איזו "ערה" ואומרת שהיהודים הם השולטים בעולם. כמה פאתטי יכול להיות מי שמעוות כך את המציאות?
כרגע יש לי 16 אנשים שאני עוקבת אחריהם ועדיין יש ביניהם כאלה שאני חושדת בהם כסוכנים, ואחרים סתם טמבלים שמשחקים לידי הממסד ע"י שיתוף של סוכני ממסד, פרסום הפגנות אי שימוש בשפה שלהם.
אבל אין ברירה. קשה עד בלתי אפשרי להוציא את התבן מהמוץ, למצוא את הערים האמיתיים וכנראה שמה שנשאר לי זה רק להמשיך להעביר את השבועיים+ הקרובים שנשארו לי עד שחרור החסימה מפייסבוק וכשהחסימה תשתחרר, לנסות להימנע מלהגיב למטומטמים שם שמביאים אותי להיחסם.
תמיד טוב להזכיר לעצמי שאת הפרופיל שלי בפייסבוק ניקיתי מזומבים, זומבים גם לא יכולים להגיב אצלי, גם בפוסטים ציבוריים, אז נשאר לי רק להשתדל להימנע מלהגיב אצל אחרים. גם אם זה קשה, אני צריכה לפעמים להתאפק, כי הם לא שווים 30 ימי שתיקה כפויה.
הגיגים של סוף יום
עברו 12 ימי חסימה בפייסבוק, נותרו ממחר עוד 17 יום ואני מודה שזה קשה. לראות פוסטים בפייסבוק בלי יכולת להגיב או לעשות לייק, להבטיח לעצמי להשלים פערים אחרי שתשתחרר החסימה, אבל במציאות כמו שאנחנו חיים בה אי אפשר אפילו לדעת מה יהיה עוד דקה אז מה יש לי לחשוב על מה יהיה בעוד 17 יום ויותר?
מהטוויטר שוב מתחיל להימאס לי ואני שוב מרגישה שאין עם מי לדבר. אפילו אנשים שלרגע חשבתי שמודעים קצת מעבר, אני מוצאת את עצמי מתווכחת איתם וויכוחים ארוכים וחסרי תועלת ותכלית, עד שבסוף מפסיקה להגיב. כמובן שלא כי השתכנעתי אלא כי זה נראה לי חסר טעם ובעיקר מתיש. במיוחד אנשים שנדמה להם שהתעוררו ממשיכים להתיש עם דיסאינפורמציה ולערבב אמת עם שקר. זאת לצד הזומבים המוחלטים שמאמינים לממסד גם עכשיו ורואים בי מפיצת מחלות ורוצחת כי ככה אמר הוד קדושתו החלוק הלבן.
וכמובן יש את הממסדיים, או אלה שאני חושדת בהם ככאלה. שמעודדים הפגנות או תרומות לכל מיני עמותות שכביכול נלחמות בממסד.
לפני כמה ימים גם כתבתי כאן על הציוץ שמישהי העלתה באוטובוס בלי מחסום פה עם הציוץ: "זדיינו אתם והמסכות שלכם". באותו זמן תמכתי בה וגם שיתפתי את הציוץ, אבל אחרי יום-יומיים התפרסמה כתבה ב-YNET על ה"תופעה" הזאת של אנשים שמצטלמים בתחבורה ציבורית בלי מחסומי פה ומעודדים אחרים לנהוג כמותם, וזה הוריד לי את האסימון שלפחות חלק מאלה שעושים זאת, הם סוכני כאוס, כאשר המטרה שלהם היא להגביר את הכאוס והסכסוך בין הזומבים שמאמינים לממסד לבין ה"ערים" שמודעים להונאה. הרי ידוע שכאוס זאת המטרה שלהם.
ובהמשך גם היו עוד ציוצים עם אותו משפט בדיוק, מה שמעלה אצלי את החשד שגם היא סוכנת כאוס.
זאת הסיבה שהפייסבוק חסר לי, כי אמנם גם זה אתר ממסדי וגם שם יש סוכנים או סתם זומבים אבל שם זה מרגיש לי יותר מסודר, יש לי אפשרות למנוע מאנשים שאינם בחברים שלי להגיב, יש לי אפשרות להחליט איזה פוסטים כולם יראו ואיזה יישארו "לחברים בלבד" ובעיקר יש שם אנשים מסויימים שמודעים קצת מעבר לעניין הונאת הקורונה.
ובטוויטר אני בכל זאת ממשיכה כי שוב, אני לא יכולה במשך שבועות ארוכים לדבר רק לעצמי, כלומר לכתוב כאן בבלוג שלדעתי אף אחד מלבדי לא קורא. (ושוב, אם אני טועה ומישהו בכל זאת קורא את זה, אשמח אם תגיבו כדי שאדע שאתם קוראים).
בחסימה הקודמת שלי בפייסבוק, כאשר פתחתי טוויטר לראשונה, עבדתי ממש קשה כדי להביא עוקבים לפרופיל, ע"י כך שהתאמצתי להגיב בכל מקום אפשרי ולחפש אנשים לעקוב אחריהם. עכשיו אני כבר פחות מתאמצת. איכשהו קצת התעייפתי.
אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
אחרי ניתוק זמני
אתמול קרה משהו קצת מלחיץ שרוב היום לא היה לי אינטרנט, או יותר נכון היה לי אינטרנט חלקי ומוגבל מאוד, הצלחתי לגלוש רק במספר מצומצם של אתרים וברוב האתרים לא. לא עזר כשכיביתי את המחשב והדלקתי מחדש מספר פעמים. בסוף התייאשתי וקניתי מחשב חדש (הזמנתי דרך הטלפון).
והנה היום בפעולה פשוטה אחת של כיבוי הראוטר והמחשב והדלקה שלהם מחדש, העניין הסתדר.
בזמן שהייתי מנותקת מהאינטרנט, ניסיתי גם לכתוב כאן פוסט חדש דרך הטלפון אבל מעבר לזה שזה לא היה נוח, מסתבר שהוא גם לא נקלט ולא פורסם. מסתבר שאני חייבת מחשב כדי לכתוב כאן וגם לעשות פעולות אחרות באינטרנט.
אז לסופשבוע הזה יש לי אינטרנט כמו שהיה לי עד עכשיו. במהלך השבוע הבא יגיע המחשב החדש. דבר שרציתי לעשות מזמן אבל כל הזמן דחיתי בגלל הטכנופוביה שלי. כי מחשב חדש יצריך להתקין הכל מחדש, התקנת חייגן חדש וכו'. אבל אחרי שאסתדר עם כל הדברים האלה אני בטוחה שחווית הגלישה שלי תהיה אחרת לגמרי.
אז בינתיים חזרתי לטוויטר אחרי שהייתי מנותקת ממנו ויש לי גם את הבלוג לכתוב בו בשלושה שבועות שנותרו לי עד שחרור החסימה מהפייסבוק.
שמחה שהסתדרתי :)
חלון אוברטון או: אין פרסום שלילי
לפני כמה שנים, אני זוכרת שהגיע לתוכנית הריאליטי "מאסטר שף" בעל משחטה שסיפר לשופטי התוכנית בהתלהבות על המשחטה שלו ואיך הוא נהנה לשחוט את הפרות והעגלים, ואף הביאו סרטון וידיאו שמראה את עריפת הראש של הפרה/העגל וכל זה באווירה של צחוקים והתלהבות.לי כבר שנים שאין טלוויזיה בבית וגם אז זה נודע לי מהטבעונים שהפיצו את זה בפייסבוק עם פוסטים מזדעזעים. וככה למרבה האירוניה, מי שהעלה את הרייטינג של תוכנית ביתור הגופות הם דווקא הטבעונים, אלה שלכאורה מתנגדים לשחיטה והתעללות בבעלי חיים.
היום "מתנגדי החיסונים" כביכול, עושים את אותו דבר. מפרסמים כל ידיעה שנאמרת בנושא חובת חיסונים, אפילו מעלים סקרים של מטרד הבריאות בנושא הזה. לא מבינים שהכל כאן זה משחקי תודעה כי אי אפשר בישראל לכפות חיסונים, כי יש חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהוא מעל הכל.
וכך למרבה האירוניה דווקא אלה שכביכול "מתנגדי חיסונים" מעלים לתודעה את עניין חובת החיסונים.
מנגד, רוב הכבשים שמאמינים לממסד בכלל לא מתעסקים בזה. עוטים מחסומי פה, מזריקים וממשיכים הלאה בשגרת חייהם.
אז הממסד בונה על ה"מתנגדים" שעושים בשבילו את העבודה.
ככה פועל חלון אוברטון. עצם השיח על הנושא מעלה אותו על סדר היום ומכשיר את הקרקע לשלב הבא.
לפעמים המשפט סייג לחוכמה שתיקה, אומר הרבה.
געגועים למטריקס
בטח כבר כתבתי כאן פוסט דומה לזה שאני הולכת לכתוב עכשיו, אבל מה זה בעצם משנה, במילא נראה לי שאף אחד מלבדי לא קורא את הבלוג הזה למרות שלא התכוונתי מלכתחילה שזה יהיה יומן אישי פרטי, אבל ככל הנראה זה המצב.
אז..
לפעמים אני מתגעגעת לעולם המטריקס. לימים שלפני שנחשפתי למידע שאני מודעת לו היום. לפני שידעתי באיזה עולם אני חיה.
הימים שכל מה שהטריד אותי היו רק הבעיות האישיות שלי. הימים שנהניתי ממוזיקה בלי להבין את שטיפת המוח שבה. שנהניתי מסרטים בלי להבין את המסרים הסמויים או בכלל בלי לחשוב מי מהשחקנים הוא פדופיל.
שהייתי בתנועת נוער ציונאצית ולא הבנתי את החלק הנאצי שבזה. ובמילא הפעילות שלי בתנועת נוער לא הייתה בקטע אידיאולוגי אלא חווייתי, המשחקים, הטיולים וכו'.
אבל תמיד אני מזכירה לעצמי שטוב שאני מחוץ למטריקס גם אם חלקית. כי אם לא הייתי "מתעוררת" הייתי מזיקה לעצמי. הייתי יושבת באיזה משרד ועובדת עם מחסום פה כמה שעות ביום בלי לנשום, הייתי מזריקה לעצמי זריקות גרפן רעילות. כמו שאני מכירה את עצמי, אם הייתי מאמינה במגיפה הייתי היסטרית לא פחות מאבא שלי ואולי אפילו יותר.
אז נכון שבמקום הפחד מהמגיפה הדמיונית יש את הפחד מהמשטר שמשתק אותי ואולי גם הפחד הזה מוגזם אבל אם הייתי במטריקס והייתי מאמינה במגיפה הנזק היה יכול להיות גדול יותר.
אלה המחשבות שעברו לי בראש עכשיו כששמעתי תוכנית רדיו שהוקלטה לפני יותר מ-10 שנים וההבדל בין איפה הייתי אז לבין איפה שאני היום..
הנאציזם זוקף ראש
אני ממשיכה לגלוש בטוויטר במקום בפייסבוק שבו אני חסומה. מנסה הפעם להחזיק את עצמי בכוח ולא להגיב לנאצים שמגיבים תגובות של פושעים לאנשים השפויים. למשל ציוץ של אישה עם תמונה באוטובוס בלי מחסום פה, כותבת "זדיינו אתם והמסכות שלכם". מגיבים לה שם נאצים בדם ובנשמה, חלקם גם ממסדיים, תגובות מהסוג שאם אני הייתי כותבת להם, במקרה הטוב הייתי נחסמת, במקרה הפחות טוב היו תובעים אותי בתביעת דיבה.
וזה בדיוק מה שגורם לי להרגיש בכל הכוח את הנאציזם, שמאז ומתמיד שלט כאן אבל בכמעט שנתיים האחרונות הוא זוקף ראש וצועק מכל פינה.
לנאצים מותר להסית, לקלל ולכתוב דברי נאצה.
לאנשים השפויים, האנושיים, חפצי החיים אסור לכתוב את אותם דברים כי אז הם מאויימים בתביעות. או במקרה הטוב נחסמים.
אז אני כותבת עכשיו את הדברים האלה כאן, בבלוג האינטימי שלי כדי להימנע מלהגיב שם כי בפייסבוק אני כבר חסומה אז לא מתאים לי סתימת פיות טוטאלית.
סבא יקר, לא זכיתי להכיר אותך מעולם, אבל שמעתי את הסיפור איך יצאת מהגטו כדי להביא אוכל ואיך הנאצים תפסו אותך והיכו אותך עד כדי אובדן הכרה והיית רק בן 7. לא הכרתי אותך מעולם אבל עכשיו אני מבינה איך הרגשת.
בידוד פייסבוק
אתמול כשנפגשתי עם אחותי וסיפרתי לה שנחסמתי בפייסבוק בגלל "דברי נאצה" שכתבתי, או התבטאות בוטה, היא שאלה אותי למה אני עושה את זה ומה יוצא לי מזה. היא כמובן לא הבינה כשניסיתי להסביר לה שיש מצבים שאני פשוט לא שולטת בזה. שלרוב אני מנסה למתן את התגובות שלי, הרבה פעמים גם מוחקת תגובות אחרי שפרסמתי אבל תמיד יגיע הזמן הזה שאני אכתוב תגובה בוטה בכל הכוח, הזומבי ידווח ואז - חסימה של 30 יום. היא כמובן לא הבינה.
לפני הקונטרולה אף פעם לא נחסמתי. החסימה הראשונה שלי הייתה על שטות מוחלטת, אפילו לא דברי נאצה, אלא על מם שרץ כבר כמה שנים בפייסבוק של לכאורה ציטוט של היטלר על הציונים וכונותיהם האמיתיות לגבי "מדינת היהודים". זה היה בתקופה שהפוסטים שלי היו ציבוריים, הפוסט הזה עם אותו מם זכה להרבה שיתופים עד שהוא הגיע גם לזומבי שלא מבין איפה הוא חי ודיווח על המם ואז נחסמתי, בפעם הראשונה ל-24 שעות, וזה היה בתחילת הקונטרולה, בסגר הראשון.
החסימות שבאו אחר כך היו באמת בגלל התבטאויות בוטות. איך אני אסביר לאחותי, שעדיין חיה במטריקס, שבזמן שאני רואה את השואה מול העיניים, עשרות אם לא מאות אנשים צעירים מתים כמו זבובים אחרי הזריקות, אחרים סובלים מנזקים חמורים וכשהם מדווחים עליהם משתיקים אותם בכל דרך. הרי בגלל אותם דיווחים אנשים אחרים עוד עלולים חס ושלום לעשות שימוש במוח שלהם ולא להזריק לעצמם או לילדיהם.
וכל זה תחת נטילת הזכויות הבסיסיות ביותר של האדם, כולל הזכות לנשום, שלא לדבר על להתפרנס, לנוע בחופשיות ממקום למקום, לשהות במקומות ציבוריים וכן הלאה.
אז כשזה המצב, אז גם אם אני ממש רוצה אני לא מצליחה להחזיק את עצמי ולא לענות בצורה הולמת לאותם גושי בשר דמויי אדם שמגיבים גם הם בצורה בוטה, לעגנית ומתנשאת, ואז זה יוצא ממני. הבעיה היא שהנאציזם שולט כאן אז לנאצים מותר הכל, בעוד שאני, אם אני פותחת את הפה יותר מדי, אני נחסמת או מאויימת בתביעות דיבה. זה לא משהו שאני יכולה להסביר לכבשה שחיה במטריקס ועדיין מאמינה שיש מגיפה, גם אם היא לא מההיסטריים, תודה לאל.
אז עכשיו בידוד הפייסבוק נמשך, והוא עוד ארוך. לא כל כך מוצאת את עצמי בטוויטר ובפייסבוק אני יכולה רק לראות את הפוסטים שהחברים שלי מעלים אבל לא להגיב ואפילו לא לעשות לייק. אני יכולה אמנם לשלוח הודעות פרטיות אבל זה מסורבל ומציק לפעמים. נשאר לי רק לחשוב איך להמשיך להעביר את החודש המבודד הזה. אולי לעשות דברים אחרים שאני דוחה בדר"כ, להמשיך לכתוב לעצמי כאן בבלוג ואיכשהו להעביר את הזמן שנותר.
שואת הילדים
התחילו להזריק לילדים וכבר עכשיו אני שומעת על "סנונית" ראשונה. ילדה בת 7 התמוטטה ולא יכולה לקום מהמיטה, יומיים אחרי זריקת הרעל, הקרויה בפי כל "חיסון".
אני רואה את זה בפייסבוק, הייתי רוצה לשתף ולצעוק בכל הכוח אבל אני חסומה בגלל תגובה לאיזה זומבי חסר מוח ואולי גם משת"פ באופן מודע.
אני רואה שם חלק מהתגובות של משת"פים רוצחי ילדים ארורים שמנסים להשתיק את המקרה ולסתום את הפה לכותבת הפוסט וזה מרתיח אותי, אין מילים לתאר! אם לא הייתי חסומה הייתי נכנסת ומטרילה להם את הנשמה. אותם רוצחים ארורים הם אלה שמאפשרים וגורמים לשואה הזאת לקרות.
אני יודעת שאני חסומה בדיוק בגלל דברים כאלה, כי כשאני רואה תגובות של גושי הבשר דמויי האדם האלה אני לא יכולה לשתוק וניסיתי, בחיי שניסיתי. אבל אני לא יכולה.
כרגע אני בשתיקה כפויה, עדיין כותבת כאן לעצמי בלבד או בטוויטר ל-10 העוקבים שלי. אבל אין מה לעשות החודש הזה עוד ארוך, החודש שבו עוד אהיה חסומה ואיחשף לעוד פשעים מהסוג הזה מבלי יכולת להגיב.
אז נשארת כאן בינתיים ואולי בסוף אנשים יתחילו להיכנס לכאן ולכאות את הפוסטים ולשתף.
הרעלה מכוונת גם מהשמים
אם לא הייתי חסומה בפייסבוק הייתי מעלה את זה שם, אבל אני חסומה ובדיוק בשביל זה פתחתי את הבלוג.
פותחת את החלון על הבוקר, יום שבת, 27 בנובמבר ישר מטוס ריסוס רעל מופיע לי מול העיניים. אני כבר מכירה את הריטואל. הם מרססים מהשמים לאורך כל חודשי החורף, ואז יורד גשם, ואז יש כמה ימים חמים ואז הם שוב מרססים וחוזר חלילה.
למרות מה שכתבתי כאן אתמול, העליתי את זה גם לטוויטר בכל זאת. אני לא יכולה במשך חודש לדבר רק לעצמי. אני יודעת שעוד מעט יבואו לשם כל מיני טרולים חסרי מוח או ממסדיים ויטרילו אבל כבר לא אכפת לי. כרגע במילא אין משהו אחר לעשות.
בינתיים אני מעלה את זה גם כאן, אולי באיזשהו שלב גם לכאן יגיעו קוראים.
ואולי נשאר לי רק לדבר לעצמי
את התמונה הזאת, המצורפת לפוסט ראיתי עכשיו בטוויטר. אחד מאלה שאני עוקבת אחריהם העלה אותה בצירוף ציוץ של סוכן ממסד שמתחזה למפיץ אמת בשם דניאל גינת, פוסט מתלהב בסגנון של "תראו איך המחאה עולה שלב, כל הכבוד לפעילים".
ואני שואלת: כמה עיוור צריך להיות כדי לא לראות מה קורה פה? באמת נראה לכם שלהעלות שלטים כאלה במקום מרכזי בארץ זה משהו שאנשים פרטיים יכולים לעשות מיוזמתם? ואני חשבתי שהכלכלה קורסת ושלאנשים אין כסף לקנות אוכל. מישהו חשב כמה עולה להעלות פרסום כזה? ועל חשבון מי?
את הפרופיל הקודם שלי בטוויטר סגרתי בייאוש אחרי שאחד ה"ערים" כביכול, העלה ציוץ נגד מה שהוא מכנה "מכחישי האקלים". (אפילו השפה שהוא השתמש בה היא שפה נאצית פאשיסטית). ומתוך ההרגשה שלפחות בטוויטר אין עם מי לדבר.
גם עכשיו אני חווה את זה שוב, אין אנשים ערים בטוויטר, עדיין ממשיכים לדבר רק על חיסונים, חיסונים, חיסונים ועוד חיסונים ואין סיכוי לדבר איתם על מה שמעבר.
זאת גם הסיבה שעכשיו אני כותבת כאן בבלוג במקום להעלות ציוץ עם התמונה הזאת בטוויטר. פשוט נגמר לי הכוח לדבר עם כבשים ערות.
בפייסבוק לפחות יש אנשים שגם אם הם לא מודעים לכל מה שאני יודעת (כשהידע שלי גם הוא משול לגרגיר חול בשפת הים), הם כן מודעים קצת מעבר וכן אפשר לדבר איתם. כאן אין עם מי לדבר וכל עוד אני חסומה בפייסבוק, נשאר לי רק לדבר לעצמי, כלומר לכתוב כאן בבלוג וכפי שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי, אולי בהמשך, כשחברי הפייסבוק שלי יבינו שנעלמתי כלומר שנחסמתי, ייכנסו לכאן ויראו את זה. עד אז כנראה נגזר עליי לשתוק. פשוט כי אין עם מי לדבר.
פרופיל טוויטר חדש
בסופו של דבר נכנעתי ופתחתי פרופיל טוויטר חדש, כי אין מצב שבמשך חודש אדבר רק לעצמי.
לקח כמה שעות עד שנזכרתי היטב למה מחקתי את הפרופיל הקודם. בניגוד לפייסבוק, בטוויטר אין "חברים", כל אחד יכול לעקוב אחריי וכל אחד יכול לראות את הציוצים שלי. אם אני מגדירה את זה כך שרק עוקבים יוכלו לראות את הציוצים שלי, זה אומר שלא אוכל גם להגיב למי שלא עוקב אחריי וגם בדרך הזאת אני מאבדת עוקבים.
ומצד שני אני גם לא יכולה למחוק תגובות אלא רק לחסום. אז אני חוסמת חופשי, גם על שטויות. למרות שגם חסימה לא פותרת את הבעיה, כי כשאני חוסמת אז רק אני לא רואה את התגובות המטרילות, בעוד שהשאר כן רואים אותן.
וחיסרון נוסף הוא שבטוויטר אי אפשר לערוך ציוצים, כמו שאפשר לערוך פוסטים בפייסבוק. אפשר רק למחוק.
אולי הפתרון הוא כן להשאיר את הפרופיל אבל להיות שם "על אש קטנה". להנמיך פעילות, בוודאי שלא להגיב למטרילים ולא להיכנס לוויכוחים מיותרים.
כל מה שאני רוצה לכתוב אכתוב כאן בבלוג וכשתשתחרר החסימה אפרסם שוב את הבלוג בפייסבוק. עד אז בינתיים אפרסם את הפוסטים בטוויטר.
ביחד נעבור את החסימה בשלום. (בהשראת תשדיר השירות משנות ה-80)
חסימה נוספת בפייסבוק
שוב אני חסומה בפייסבוק למשך 30 יום בגלל תגובה שלי לעוד איזה טמבל ממסדי. שוב אני נאלצת להיעלם משם למשך חודש. אני מודה שאני גם פוחדת שזה לא יסתכם בזה, כי הטמבל שהגבתי לו באמת נראה לי שהוא מהממסד ואני פוחדת שזה יימשך גם לתביעת דיבה. אבל אם זה יהיה כך אני אמצא דרך להתמודד, אולי באמצעות עו"ד.
בכל אופן אני חוזרת לכאן. בזמן האחרון הבנתי שהבלוג הזה, שפתחתי אותו במיוחד בשביל מצבים כאלה, הפך בעצם ליומן האישי שלי שרק אני קוראת בו ואף אחד לא קורא פה מלבדי, למרות שזאת כמובן לא הייתה המטרה כשפתחתי את הבלוג. אז אם אני לא פותחת טוויטר מחדש, נשאר לי בחודש הקרוב לדבר רק עם עצמי. בפעם הקודמת שנחסמתי, מלבד פתיחת הטוויטר גם ניסיתי להצטרף לקבוצות טלגרם מתאימות אבל גם שם לא ממש מצאתי את עצמי.
אבל מן הסתם בקרוב חברי הפייסבוק שלי ישימו לב שנעלמתי וכבר כתבתי מראש שאם אני נעלמת שוב, אז יש את הבלוג הזה שהפניתי אותם אליו. מקסימום אקשר שוב לכל המעוניין.
ואם אני לא לבד כאן ואתם כן קוראים אשמח לדעת על כך, ע"י כך שתגיבו. תגובות זאת הדרך היחידה שלי לדעת שקוראים כאן.
כשלוחצים על כותרת הפוסט (במקרה הזה "חסימה נוספת בפייסבוק") נכנסים לפוסט עצמו ואז יש גם אפשרות להגיב.
עד להודעה חדשה אני כאן.
ילד מתחסל
ילד מתחסל, ילד מתקלקל
הורים טיפשים לומדים
רק אחרי שהוא נופל
החיסול לא טוב
ילד תעזוב
זה מה שאומרים לו
כשהוא נופל ברחוב
קמת והלכת למכלאה בבוקר
ראית מזרקים שעולים כל כך ביוקר
מה המחיר של ילד מחוסל
שרוצה מאוד לחיות
אך לא מעניין אף אחד
אמא יקרה לילד מתחסל
זה עצוב הרבה
כשהורגים לך את הבן
קחי אותי בצד
שמרי עליי לבד
אני רוצה לחיות
מחוץ לזרועות הממסד
ילד מתחסל..
גוף נפש ומודעות
משום שהפחד הכי גדול שלי הוא שאהיה בחיים כאשר השואה תגיע לשיא. אני מעדיפה למות לפני שזה יקרה.
אז אם בזמן שהייתי במטריקס הקפדתי על אורח חיים בריא, על דיאטה ופעילות גופנית וגם ירדתי במשקל במכוון, מאז שאני מודעת, הזנחתי את זה. בהתחלה עוד עשיתי פעילות גופנית אבל השמירה על תזונה נכונה הלכה ודעכה ואני הלכתי והשמנתי, עד שהגעתי למצב העכשווי שאין לי אפילו בגדים ללבוש, כי אין לי בגדים שמתאימים למידה הנוכחית שלי אחרי שהשמנתי כך.
מעבר לזה, בשנתיים האחרונות, סביר להניח שכתוצאה מההשמנה, איזור האגן שלי מתחיל להיות מורגש. הניתוח שעשיתי לפני 7 שנים, שבו נפרדתי מהרחם שלי + ההזנחה הגופנית בשנים האחרונות נותנים את אותותיהם והטראומה מורגשת. מעין מיחושים שאולי לא הייתי מגדירה אותם ככאב אבל המקום הזה כן כאילו מבקש תשומת לב.
אז למרות החרדות האלו שעדיין קיימות, אני כן רוצה לחזור לעצמי ושוב לטפל בגוף ובנפש, הפעם לבד, כי הרי אני כבר לא סומכת על הממסד.
מנסה לחשוב על דרכים לרזות, כמו למשל לעשות דיאטות שונות שלא יהיו קיצוניות מדי אבל שיעזרו לי לרדת במשקל ולשקם את הבריאות.
למשל חשבתי על דיאטת 5:2 שלפיה 5 ימים בשבוע אוכלים מה שרוצים בלי הגבלה ויומיים צמים, כלומר צורכים 500 קלוריות לאורך היום. אבל בפועל אני לא עושה את זה ולא מצליחה להחליט על היום הזה שבו אצום.
חושבת גם על פשוט לקנות פחות. אם אקנה פחות אז גם אוכל פחות כפועל יוצא. וגם אני שונאת את זה שאני נאלצת בסוף לזרוק אוכל, והניסיון הזה להימנע מלזרוק אוכל, אחרי שקניתי הרבה, גם גורם לי לאכול יותר ולהשמין יותר. כרגע אני באתגר של לא לקנות יותר כלום עד שארוקן את המזווה והמקרר, אבל סביר להניח שבדרך עוד אזרוק מאכלים מסויימים שאני לא מגיעה לאכול אותם.
וגם הקטע המבאס הזה שלמרות שהייתי רוצה להתנתק לגמרי ממערכת החולי הקרויה מערכת הבריאות, אני עדיין לוקחת אלטרוקסין, לא מצאתי פתרון אחר, וזה מצריך אותי פעם בכמה זמן לפנות לרופא ולחדש מרשם. שונאת את זה שאני צריכה לפנות אליו אבל אין ברירה. אולי אם אתחיל לשמור יותר על תזונה נכונה וגם פעילות גופנית, כל עוד אפשר לצאת מהבית, גם המצב הזה ישתפר.
הרי אין מצב שאני באמת אתאבד, ואני לא יודעת מתי תגיע שעתי ללכת. אז אם כבר להגיע לקטסטרופה בחיים, עדיף להגיע לשם חזקה פיזית ונפשית. בעיקר נפשית.